חוקרים ופילוסופים רבים ניסו לאורך השנים להגדיר מהו משחק. אריסטו טען כי משחק הוא "האושר שבעשיית דבר שאין לו מטרה", דיואי –" החיים הם פעילות וכל פעילות שאינה עבודה היא משחק". הגדרות מודרניות יותר מתייחסות למשחק כאל ההשתתפות בפעילות שהתועלת שבה היא עצם הקיום שלה . המשחק הוא צורך בסיסי של בני האדם, בתקופת הילדות והינקות המשחק למעשה הוא הכלי הבסיסי והעיקרי שדרכו מכיר התינוק והילד את הסביבה שלו, הפיזית והחברתית, הוא לומד להכיר את היכולות והמגבלות שלו וכיצד הוא יכול לשלוט בהן. דרך המשחק הילד מבטא מחשבות, רגשות, פחדים, בעיות, אשר הוא איננו יכול להביע אותם מילולית (בנטוב-גז וקסנר ברוך,2016).
למשחק בגיל הרך יש חשיבות רבה ותרומה גדולה להתפתחות תקינה. הוא הכרחי ולא ניתן לדלג עליו בהתפתחות של כל ילד מכיוון שהוא הדרך האפקטיבית ביותר וכמעט היחידה ללמידה משמעותית. למעשה האחריות ללמד ילד אינה רק של המבוגרים אלא של הילד עצמו. לילדים יכולות למידה גבוהות וכל שצריך לעשות הוא לאפשר להם משחק חופשי תוך הענקה של תחושת ביטחון שהם מסוגלים לשחק וללמוד לבדם עם עצמם. הילדים לומדים דרך המשחק, הם מתפתחים, ולומדים לשחק ביחד ולחוד (שמעוני, 2006).
בתחילת התפתחותו נושאי המשחק של הילד הם דמיות המבוגרים שסביבו הורים, אחים, מטפלות. ככל שהוא גדל התחומים מתרחבים לדמיות מהאגדות, סיפורים ובעלי חיים. במשחק התפקידים יש דינמיקה של תחרות והזדהות של הילד עם מושא משחקו. כך שלמעשה תורם המשחק לעיצוב של זהותו העצמית ומגבש את דימויו העצמי. המשחק הדרמטי בונה ומעשיר את אישיותו של הילד וקולע לארבעה מרכיבי אישיותו הדומיננטיים; רגש, רצון, הבעה ופעולה. לדוגמא כאשר הילד , משחק עם הבובות הוא בעצם הילד את רגשותיו על הבובה, מפרש את תגובותיה ומגיב בהתאם. דרך משחק תפקידים נותן הילד ביטוי למצבו הרגשי והנפשי. ידוע כי הילדים מלאים רגשות - עמוקים וטובים, קשים ועזים. הם מגיעים לשמחה ולכעס באינטנסיביות גדולה. צד זה במהלך התפתחותם של הילדים זקוק לביטוי באמצעות המשחק ( קבלסון,2005).
המשחק בגיל הרך נחקר על ידי חוקרים רבים, כאשר יש מסקנה אחת שחזרה אצל כולם- הדגש במשחק הוא באמצעים, בדרך, בתהליך, ולא במטרה או בתוצר. למשחק עש תרומה גם כאשר אין בו התפתחות של למידה תקינה. יש חשיבות לכל סוגי המשחק, המשחק הדרמטי, משחקי הכאילו, המשחק הסוציו- דרמטי, המשחק היזום ,משחקים חברתיים ויחידים. במחקרים מהשנים האחרונות נמצא גם קשר בין המשחק להתפתחות המוח (תובל,2003)
המשחק הוא הפעילות המרכזית של ילדים בגיל הרך, בגן הילדים עלולים להתפתח מריבות בין הילדים בזמן המשחק על רקע של גורמים שונים. בגן הילדים הילד אשר שוהה שעות רבות עם בני גילו לומד ללמוד להסתדר עם ילדים אחרים, לשחק תוך כדי אינטראקציה חברתית, דבר אשר במקרים רבים מוביל לקונפליקטים מסוגים שונים שמחייב התערבות של הצוות בגן ( בקר, 2009).
המשחק הוא כלי מרכזי בעבודת הגננת , מבחינה קוגניטיבית המשחק נחשב כאמצעי יעיל לפתרון בעיות, השערת השערות, פיתוח מודעות עצמית, חיקוי ורכישה של ידע. לגננת בגן הילדים יש תפקיד מרכזי בפיתוח יכולות אלה, על הגננת לפעול בכדי לכוון את הילדים למשחקי תפקידים והפעלת הדמיון, לעודד אותם לשוחח אחד עם השני במהלך המשחק, להציע עזרה ורעיונות בקידום המשחק, להגביר את השימוש בדרכים שונות לפתרון של בעיות, כגון- עמידה בתור, שימוש בציור, שיתוף ועוד. הגננת בגן אמורה גם לשים לב לילדים אשר נמנעים ממשחק בכלל, ילדים אשר אינם משחקים ביחוד במשחקי דמיון, וכאילו, הם ילדים אשר כנראה יש להם ליקויים ועיכובים התפתחותיים, ליקויים אלה יכולים לנבוע מחסכים, טראומות, או מליקויים ברכישת השפה, קושי בהתארגנות ועוד. במהלך המשחק הילד רוכש מגוון של תפקודים קוגניטיביים, אשר בלעדיהם לא יוכל להשלים את ההתפתחות התקינה (גולדהירש ,2004).
במחקרה של שרון הירש עולה המסקנה כי יש חשיבות למערכת של הוויסות העצמי אצל ילדים, כאשר ילד לומד לפתח מערכת של וויסות עצמי חיובית אשר חלק ממנה היא יכולת של שליטה מאומצת, הרי שהוא יפתח יכולות חברתיות טובות יותר, יהיה אהוד על חבריו ויפתח מערכות יחסים חברתיות חיוביות. ילדים אשר הם בעלי רגש שלילי גבוה יחד עם מזג קשה יהיו בעלי קשיים חברתיים Eisenberg,2011)).
ספרות ילדים הוא תחום בעל הגדרות רבות. לספרות ילדים יש יצירות מסוגים רבים ושונים . ספרות הילדים היא תופעה חדשה יחסית והיא מהווה חלק חשוב בחינוך הילדים החל במאה התשע- עשרה (גולדברג, 1978; ברוך 2001).
חוקרים בתחום החינוך והלשון של ילדים מתייחסים לספרות ילדים ככלי אשר יכול לסייע ולקדם את אוריינות הילד (ולדן, 1991). ספרות הילדים העברית קמה מתוך צורך להיענות לצרכי הילדים בארץ, ולהעשיר את התרבות הישראלית המתפתחת. הכותבים הראשונים שפעלו בתחום זה הם: יחיאל הלפרין, לוין קיפניס וחיים נחמן ביאליק, (קרן- יער,2007).)
גולדברג (1959) חילקה את ספרות הילדים לשני ז'אנרים עיקריים: ספרות שמיועדת לילדים אשר יש בה התייחסות לגיל, ניסיון ויכולות קוגניטיביות של הילד, סוג נוסף הוא של ספרות אשר לא נכתבה במקורה לילדים דווקא, אך הפכה לספרות ילדים בהמשך. הראל (1991), קובע, כי ספרות ילדים היא בראש ובראשונה ספרות, ובנויה על פי אותם חוקי הפואטיקה של כתיבת ספרות בכלל. הוא מסכים (הראל, 1985) עם קביעתם של ברוך (1997), ואופק (1979) שניתן לכנות ספרות ילדים גם ספרות שנכתבה למבוגרים, ובמשך הזמן אומצה על-ידי ילדים. המשותף בין ספרות הילדים לספרות המבוגרים הוא עצם היותן יצירות אומנותיות .
ברוך ופרוכטמן (1982),) מסכימות עם ההגדרה של ספרות הילדים כיצירה אומנותית. מה שמיוחד בה היא העובדה כי בשונה מספרות מבוגרים , ספרות ילדים פונה לשני נמענים: הילד הקורא אותה והמבוגר המעריך אותה ובוחר אותה בשביל הילד ( Fruchtman2013).
קריאה של ספרים לילדים בגיל הרך על ידי ההורים ואנשי חינוך היא פעילות אשר מעוררת שיחה , מעודדת הבעת רגשות ודיון בהם, בדרך זו הילדים מתחילים להגדיר רגשות של הדמיות בספרים, לחשוב על מה מניע אותן , לפתח את רגשותיהם וללמוד לווסת אותם (שפירא,ארם,2009). הסיפור מעורר בילד שאלות וסקרנות מצד אחד , ומעניק לו תשובות ופתרונות, באמצעות הסיפור הילד יוכל להרגיש חלק מהחברה שסובבת אותו, בספרות הילדים הקלאסית יש בעיות אשר מלמדות על גורל בני האדם, מוסריות, טוב ורע, צדק ועוולות ועוד. היצירה הספרותית מיועדת בראש ובראשונה להנאה, אולם היא מלמדת, מעשירה ומכינה את הילד לחייו כבוגר על ידי הבנה של העקרונות והערכים של החברה שבה הוא גדל. (רות, 1987).
כתיבה ספרותית מביאה את הילדים ליופי שבאומנות. ילדים ומבוגרים משתמשים לכאורה באותם המילים אך ניתן לומר כי הם משתמשים בשפות שונות לחלוטין זו מזו. שפת הילדים היא שפה היא אישית שנובעת מתוכו , והיא נחשבת לשפה סובייקטיבית, לעומת שפת המבוגרים שנחשבת לאובייקטיבית (שניר, 2011).. תיעוד של שפת הילדים במטרה להביא אותה בפני הקוראים מבטאת סוג של הצהרה חברתית אשר מעניקה כבוד ולגיטימציה לצורות הילדיות (ולדן, 1991). על המבוגרים להיות זהירים ולשים לב לשפתם ולשוני בינה לבין שפת הילדים בפנייה לילדים צעירים ובשיחות שמנהלים אתם וזאת על מנת להימנע ממצבים של חוסר הבנה, בלבול ותסכול שעלול להיווצר בין שני הצדדים (שניר, 2011).
בספרות של לפני שנות ה-70 ה הייתה נטייה להדגיש את שפת המבוגר/ ההורה במשלב גבוה לעומת שפת הילד שהיחס איה הייתה כאל כשפה של ילדים קטנים והוצגה במשלב נמוך על מנת להעשיר את שפת הילד ו ולהביא אותו לרכוש ולשוחח בשפה תקנית לעומת זאת, הספרות של שנות השבעים ואילך אינה עוד מעשירה תמיד ונכתבת לפעמים בשפה תת תקנית, מתוך רצון לדבר בשפת הילד ואולי כדי להגיע לקהל יעד רחב יותר (ברוך, 2008).
ההתנהגות והתפתחות הילד נקבעת ומתעצבת על ידי מספר סוכנים של חינוך, בראש ובראשונה ההורים, ולאחריהם המחנכים. ספרות הילדים היא אחת מסוכני התרבות הראשוניים שהילד פוגש. חלק מהמטרות של ספרות הילדים מתרכזת בעיצוב של אישיות הילד בהתאם לחברה שבה הוא גדל. הסיפורים אמורים לסייע לילד להפוך אותו לפתוח ומחובר לסביבה שבה הוא גדל ולהפנים את החוקים, הערכים והנורמות של החברה שבתוכה הוא גדל(ברוך,2001).
לילדים עד גיל חמש יש קושי להפריד בין מציאות לדמיון, הסיפור בדרך כלל ייתפס אצלו כהשתקפות המציאות. הילד למעשה קולט את הסיפור , מפנים ומטמיע אותו בעולם שלו. ספרות הילדים מטבעה היא בעלת משמעות מרכזית בעיצוב תפיסת עולמם של הילדים וגיבוש עמדותיהם. היא משמשת ככלי ביטוי , זמין מורכב, עשיר ונגיש (ברוך, 2001).
היכולת הרגשית של ילדים בגיל הרך היא מדד חשוב להמשך ההתפתחות החברתית והלימודית שלהם בהמשך. מחנכים אמורים לפתח יכולות ומודעות של ילדים לגבי עצמם ולגבי האחרים שסובבים אותם, ילדים שמשתמשים בוויסות של רגשות חיוביים ימשכו אליהם ילדים אחרים ויצרו קשרים חברתיים ארוכי טווח. מחנכים אמורים להשתמש בדרכים שונות לעידוד וויסות זה, כאשר ספרות ילדים יכולה להיות אחת הדרכים Denham, Bassett& Zinsser 2012) ).
הקשבה לסיפורים יוצרת חיבה לספרים ,תורמת לפיתוח של שפה, הבנת המילה הכתובה, יחד עם אינטראקציה עם המבוגר אשר מקריא לו את הסיפור. אצל הילד נוצרת הזדהות עם הדמיות ועם המסרים שהן מעבירות לו דרך הסיפור (שמעוני,2006).
קריאת ספרים היא פעילות בעלת השפעה גדולה על עיצוב דמותו של הקורא, היא משפיעה על ההתפתחות האינטלקטואלית שלו, על רגשותיו ועל עולם הערכים שלו. הספר הוא יצירה אומנותית בעלת אלמנטים מעצבי הכרה (גונן, 2004). חשיפת הילד לספרות הילדים, מעצם היותה תוצר מובהק של התרבות שבה היא נכתבת, מעצבת את תפיסת עולמו התרבותית-החברתית.
ספרות ילדים בעבר החלה כמעשיות, סיפורי אגדות אשר עברו בעל פה מדור לדור. לפני כמאתיים שנה החלה ספרות הילדים להשתנות ולהפוך לספרות ילדים כפי שהיא מוכרת לנו היום. הילדים נפגשים עם סיפורים שונים, שמבטאים חוויות אנושיות שחלקן שייכות לעולם הילדים וחלקם לעולם המבוגרים. באמצעות חוויות אלה ההורים והמחנכים מעבירים את המורשת התרבותית ומחנכים את הילד (ברוך, 2006).
